<h1>רבינו ירוחם נכ"ח ח"ג</h1>
<h2>דף ח.</h2>
לא יעורר אדם על מתו ברגל ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום פירוש לא יעורר לא ישכור ספדן לעורר על מתו שמת זה כמה ימים. והראב"ד פירש מת לו מת במועד לא יעורר אחרים שהם מרי נפש על קרוביהם שמתו שיבכו עמו שלא להרבות בבכי ובמספד במועד ע"כ. ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום פי' לא ישכור ספדן על מתו שמת לו עכשיו פשוט במשנה במועד קטן ובגמר' מפרש רב אמר משום שיקבץ מעות לעלות לרגל ויתן אותם בשכירות לספדן ונמצא מונע מלעלות לרגל פירוש ושלשי' יום הו' כדאמרינן שואלין ודורשין בהלכות הרגל קודם לרגל שלשים יום ושמואל אמר הטעם כי כשסופד אותו מצטער כיום שמת בו ואין המת משתכח מן הלב כל שלשים יום ונמצא מצטער במועד ואיכ' בינייהו שעושה אותו הספדן בחנם לרב מותר ולשמואל אסו' פי' אי נמי בזמן הזה לרב מותר דליכא עליית רגל ולשמואל אסו' אפי' בזמן הזה והרמב"ם והראב"ד והרמב"ן פסקו כשמואל ולפיכך אסור בזמן הזה והר"י בן גיאת פסק כרב באיסורי ומות' בזמן הזה וכן פסקו התוספות והראב"ד הביא ראיה כשמואל מן הירוש' [פ"א ה"ה] אי זהו ערור זכירתו בין המתים ואי זהו הספד זה שעושה לו הספד בפני עצמו ודוקא בישן אבל בחדש מות' אי זהו חדש בתוך שלשים יום ואי זהו ישן לאחר שלשים יום פירוש אם מת לו מת ערב הרגל בתוך שלשים מותר לספדו כדרכו מפני שהמרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני הספד זה נראה מכאן כי מפני צער המועד הוא כשמואל.
<h2>דף יד:</h2>
מי שמת לו מת ברגל שאינו נוהג אבלות אלא לאחר הרגל ונוהג ברגל דברים שבצנעא כדלקמן יש אומרים שאסור לישן עם אשתו ביחוד כמו החתן שאירע לו אבלות כמו שכתבתי במקומו ולי נראה שמותר דלא דאמי לחתן וכן כתב הראב"ד. אין אבלות נוהג ברגל אבל נוהג דברים שבצנעא כגון תשמיש המטה שאסור לשמש מטתו פשוט. ולמעלה כתבתי אם אסור לישן עם אשתו בייחוד בלא שומר. מת לו מת ביום טוב ראשון או ביום טוב שני או בחול המועד או בי"ט ראשון של שני ימים אחרונים אינו נוהג אבלות עד אחר הרגל כלו, ויום טוב אחרון עולה לו למנין שבעה אפילו שאינו נוהג בו אבלות מפני שהוא ספק יום טוב ספק חול ולפיכך עולה לו למנין שבעה ונוהג ששה ימים אחר הרגל ולא יותר. אבל אם מת לו מת ביום אחרון של רגל או ביום טוב של עצרת ונקבר בו ביום נוהג אבלות באותו יום טוב אחרון ועולה לו למנין שבעה כי יום ראשון באבלות שהוא יום קבורה הוא מן התורה וזה יום טוב שני הוא ספק כמו שכתבתי ולפיכך נוהג בו אבלות וכן כתב בעל הלכות גדולות וכן פסק רב אלפס והרב רבי יהודה ורבינו תם חלקו על זה ואמרו דאינו נוהג אבלות ביום טוב אחרון אפילו נקבר בו ביום אבל עולה לו כמו שכתבנו ורבי יצחק כתב כבעל הלכות גדולות וכן נראה עקר. והראב"ד כתב כי דוקא בז' מתים שחייב להתאבל עליהם מן התורה אבל בשאר מתים שאינו חייב עליהם אלא מדברי סופרים אינו נוהג אבלות עליהם ביום טוב של גליות וכן נראה עקר.
<h2>דף יט.</h2>
הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה פשוט. פירוש ואין צריך לנהוג אחר הרגל אבלות שבעה כי כבר בטלה ממנו גזירת שבעה וכתב הראב"ד ודוקא שקיים אבלות קודם הרגל כל שהו אבל אם לא קיים אבלות כלל קודם הרגל שוגג או מזיד אין רגל מפסיקו שלא יהא חוטא נשכר ונוהג שבעה אחר הרגל עד כאן ומכל מקום נראה לי דרגל עולה למנין שלשים דלא גרע מקובר מתו ברגל כדלקמן. ועוד פשוט ואם נהג שבעה ימי אבלו קודם הרגל מבטל ממנו הרגל גזירת שלשים ואינו מונה שום דבר אחר הרגל. ועוד פשוט רגל עולה למנין שלשים כיצד הקובר מתו אפילו ביום טוב ראשון של רגל אינו חל עליו אבלו' מכל ימי הרגל ומונה שבעה ימי אבלות אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו ואין רבים מתעסקין בו לנחמו שכבר נתעסקו ורגל עולה למנין שלשים רוצה לומר שמתחיל למנות שלשים יום מיום שנקבר מתו. ועוד מוכח כי כל מי שמת לו מת ברגל נוהג דין אונן כל זמן שלא נקבר ואחר שנקבר אינו נוהג אבלות בפרהסיא מפני שהוא רגל אבל דברים שבצנעא נוהג כדלקמן בענין שם מה הם דברים שבצנעא כי דינם שוה בזה ואחר הרגל נוהג שבעה ימי אבלות והרגל עולה לו למנין שלשים כמו שכתבתי ואותן הימים שנשארו מן הרגל אח' קבורת המת דינן לענין מלאכה המותרת במועד כדין שבע' ימי אבלות שמלאכתו נעשית על ידי אחרים פירוש בבתיהם אבל לא בביתו ודוקא דבר שאינו אבד אבל דבר האבד הוא בעצמו עושה ועבדיו ושפחותיו ועושין בצנעא בתוך ביתו כי לא נאסרו עבדיו ושפחותיו. כבר כתבתי כי הקובר מתו קודם הרגל ונוהג כל ז' ימי אבלות כי מיד שיכנס הרגל בטלה ממנו גזירת ל' בין שעברו הז' קודם רגל הפסח בין קוד' עצרת בין קוד' ר"ה בין קודם יום כפור בין קודם החג פי' עצרת וכן ר"ה וכן י"ה דינן כרגלים, אבל כשלא עברו כבר כל הז' קוד' הרגל לא יעלה לו הרגל כי אם למנין שבעה מן הל'. ועתה אבאר לך מכל המועדים כיצד כי כבר כתבתי שהנוהג אבלות אפילו שעה א' קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה הילכך אם נהג אבלות אפילו שעה אחת קוד' הפסח אותה שעה עולה לו למנין שבעה והפסח שבעה הנה י"ד וחייב להשלים י"ו יום אחר הפסח לתשלום ל' וכת' הרא"ש כי מאח' שאנו בקיאין בקביעא דירחא ואנו עושים היום האחרון של פסח שהוא י"ט שני האחרון למנהג אבותינו כמו שכתבתי בענין יו' טוב אותו יום עולה לו והנה ח' ימים פסח ואינו צריך אחר הפסח להשלים כי אם ט"ו יום וכן בעצרת אם קבר מתו אפילו שעה א' קודם עצרת הנה אותה שעה עולה לו למנין ז' ועצר' שבע' נשארו לו להשלים הל' י"ו יום וכתב הרא"ש וכן יום שני של עצרת עולה לו כמו שכתבתי בפסח ונשארו ט"ו יום כי יום ראשון של עצרת לבדו בלא היום שני נחשב לשבעה וכן שעה א' קודם ר"ה נשארו י"ו אחר ר"ה ואין בכאן חשבון ליום ב' כי קדושה אחת היא והשני ימים הם כיום ארוך ואינם נחשבים השנים כי אם לז' ימים ונשארו י"ו אחר ר"ה וכן ליום כפור. וכתב הראב"ד דהקובר מתו שעה א' קודם ר"ה שאמרנו שמשלים אחר ראש השנה י"ו יום לתשלום ל' יום כי כשיבא י"ה שהוא תוך אותן י"ו יום לא נאמר שבטלה ממנו גזירת ל' ויגלח ערב י"ה דשתי הפסקות ביחד לא נעשה וכיון דר"ה חשבינן ליה במקום שבעה י"ה לא חשבינן ליה אפילו במקום שבעה ולא בטלו ממנו גזירת ל' עד חג הסכות דאע"ג דר"ה וי"ה כרגלים לא כרגלים גמורים לגבי זה והרז"ה והרמב"ן חלקו עליו וכתבו דיכול לגלח ערב י"ה די"ה משלים גזירת שלשים ממה שנשאר שהרי הוא כרגל ולזה הסכים הרא"ש וכן מי שנהג אבלות אפילו שעה אחת קודם החג של סוכות הרי אותה שעה עולה לו למנין שבעה והחג שבעה הרי י"ד ושמיני חג עצרת שהוא רגל בפני עצמו נחשוב לז' הרי כ"א וי"ט שני של שמיני חג עצרת שהוא יום אחרון של חג הרי כ"ב ומשלים שמונה ימים אחר החג לתשלום שלשים יום. ואם תאמר למה לא יבטל גזירת ל' מכל וכל שמיני חג עצרת מאחר שהוא רגל בפני עצמו כמו שאמרנו ביום הכפורים לדברי הרמב"ן והרז"ה כמו שכתבתי לא דאמי דהתם נהג דין ל' בין ראש השנה ליום הכפורים אבל הכא לא נהג דין שלשים בחג ואף על פי דגיהוץ ותספורת היה אסור לו תוך החג דוקא בעבור איסור המועד אבל מטעם אבלו' לא נאסר עליו דבר תוך החג ולפי' אין עולה לו שמיני עצרת לתשלום כל מה שנשאר מן השלשים כי אם לשבעה ימים כמו שכתבתי פשוט ומוכח.
<h2>דף כ.</h2>
שמועה רחוקה נקראת ששמע שמת לו מת חייב להתאבל עליו ושמעה אחר שלשים יום לקבורתו ואם שמעה תוך שלשים נקראת שמועה קרוב' ושמועה קרובה נוהגת דין ז' אבלות ודין ל' יום כמו אם נקבר המת באותו יום ששמע השמועה. ושמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואפילו על אביו ואמו ומקצת היום ככלו כי די לו שינהוג אבלות מקצת היום ושאר היום מותר כמו שכתבתי בחלק שני ביו' שביעי של אבלות דמקצת היום ככלו פשוט. וכתב הרמב"ן דאף על גב דאמרינן דאפילו על אביו ואמו דשמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום א' מ"מ לענין תספורת אסור על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו ואינו נכנס למשתה עד שנים עשר חדש וכן בשאלת שלום. ומכל מקום מונה השנים עשר חדש מיום המיתה ולא מיום שמועה אבל אם באת לו שמועה על אביו ועל אמו אחר שני' עשר חדש אינו נוהג אלא יום אחד לכל דבר. ועוד כתב כי הא דאמרינן מקצת היום ככלו ואמרינן בגמרא שחולץ מנעליו שאין צריך לילך לביתו ולכפו' מטתו ולא להתעטף ראשו כי די לו מכל דיני אבלות שיחלוץ מנעליו אותו מקצת היום ושאר היום מותר בכל כמו שכתבתי. ואם אין מנעלי' ברגליו וצרי' לילך לביתו ולכפו' מטתו או להתעט' ראשו שצריך שיעשה מעשה הניכר משום אבלות ואם היה עוסק במלאכה או רוחץ וסך או לומד תורה ובאת לו שמועה רחוקה מפסיק שעה אחת שום אבלות וחוזר למה שהיה עושה. ומכל מקום אינו יוצא ידי חובה בזה ההפסק עד שיעשה מעשה הניכר לאבלות כמו שכתבתי עד כאן לשונו. ואם נהג אבלות במקצת הלילה בשמועה רחוקה אי אמרינן שהוא ככל היום כמו דאמרינן במקצת היום כבר כתבתי מחלקת הפוסקים בזה בח"ב בדין מקצת יום שביעי של אבלות ככל היום ומקצת יום (שלישי) [שלושים] ככל היום וכת' ר"מ כי אפילו שנ' בענין יום שביעי ויום ל' דמקצת היום ככלו ולא מקצת לילה כפי דעת קצת מן הפוסקים עם כל זה לגבי שמועה רחוקה אמרינן מקצת לילה ככל היום כדאמרינן מקצת היום ככלו הילכך אם נהג מעט אבלות בלילה של שמועה רחוקה יצא כמו שהיה נוהג אותו ביום וכן עקר. שמועה קרובה בתוך הרגל ואחר הרגל נעשית לו רחוקה עולה לו הרגל ואינה נוהגת אלא יום אחד וכן השומע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוק' עולה לו השבת ואינה נוהגת אלא יום אחד פשוט וכתב הרמב"ן דבאותו שבת או באותו יום טוב ששמע השמועה שנוהג דברים שבצנעה דאכתי שמועה קרובה היא באותו היום אבל השומע שמועה רחוקה ברגל או בשבת אינו נוהג אפילו דברים שבצנעא אלא למוצאי שבת ולמוצאי הרגל נוהג שעה אחת ודיו. שמע שמועה ביום שלשים דינו כשומע ביום כ"ט והוי שמועה קרוב' ולא אמרינן בהא מקצת היום וכו' דלא אמרינן מקצת יום שלשים ככלו כמו שכתבתי בחלק שני אלא במי שנהג אבלות אבל לענין שמועה כל יום שלשים היא קרובה ויש אומרים דיום שלשים הוי שמועה רחוקה וראשון נראה עקר וכן כתב בעל הלכות גדולות ורי"ף והרמב"ן. שמע שמועה רחוקה אינו חייב לקרוע דכל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע זולתי על אביו ועל אמו כמו שכתבתי בחלק שני בענין אביו ואמו פשוט. מת לו מת ערב הרגל שאמרנו שערב החג והחג ושמיני עצרת עולין למנין עשרי' ואחד יום וצריך לנהוג תשעה ימים אחר החג להשלים שלשי' ולא ידע שמת עד שעברו עשרה ימים אחר הרגל ולפי המנין שמנינו כבר עברו שלשים יום והוי שמועה רחוקה או נאמר שמוני' מיום ליום רוצה לומר ערב החג יום אחד וכן שמיני עצרת ליום אחד והרי היא עדין שמועה קרובה, כתב בעל המאור שיש מן החכמים שנסתפקו בזה וכתבו דהוה ליה ספק אבלות וקיימא לן כדברי המקל באבל והוה ליה שמעוה רחוקה ולדעתי נראה לי דהו' ליה שמועה קרובה שאין הדברים נראין שיעלה הרגל למי שלא באה לו עדיין שמועת המת כי לעולם אין דין מי שלא נהג אבלותו ולא שמע בו כדין מי שנהג הילכך לא שנא ערב הרגל ולא שנא יומו של שמיני עצרת וכל כיוצא בו אינן נמנין לגבי שמועה אלא לעצמן עד כאן תוכן דבריו והרבה ראיות על זה. שמועה קרובה ששמעה בחול המועד קורע כך מוכח וכן כתב הראב"ד ובעל הלכות גדולות כתב דמי ששמע שמועה קרובה ברגל דאסור לקרוע ואחר הרגל קורע ונוהג אבלות, וראשון נראה עקר וכן כתב רבינו מאיר, דודאי ביום טוב אינו קורע כדאמרינן אם שמע שמועה ברגל קורע לאחר הרגל וכו' ולא ביום טוב אבל בחול המועד קורע.
<h2>דף כד.</h2>
אין אבלות בשבת ושבת עולה לו למנין שבעה ואינה מפסקת האבלות ומשלים האבלות אחר השבת ונוהג דברים שבצנעא כדלקמן. בשב' מחליף החלוק אם ירצ' רוצ' לומר אותו שקרע בו לובש אחר ואינו קורע בו ואפילו על אביו ואמו. פח"ז חובה פי' פריעת הראש רוצה לומר מגלהו מעט חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה ר"ל חייב לנהוג אותם בשבת כדי להסיר מן האבלות כי הם אינם דברים שבצנעא נת"ר רשות פי' נעילת סנדל תשמיש המטה רחיצה בחמין רוצה לומר יכול לנהוג אותם בשבת הילכך חייב לנהוג אות' כמו בחול כיון דאינם נראין כאבלות. והא דאמרינן פריעת הראש חובה דוקא שאין לו מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו והוי פריעת הראש רשות ויעמוד בכיסוי ראש פי' שפורש סודר על ראשו הילכך דברים שבצנעא נוהג האבל בשבת והם כיסוי הראש ורחיצה בחמין ותשמיש המטה וכל כיוצא באלו נוהג בשב' ונוהג בהם כמו בחול שיכול לנוהגם בצנעא פשוט ועכשיו שאין רגילות לילך בלא מנעלים הוי נעילת הסנדל חובה וחייב לנעול מנעליו בשבת וכן כתב הרמב"ם. ות"ת יראה שהוא דבר שבצנעא ואינו קורא כמו שאסור בו בחול אבל לחזור הפרשה כיון דחייב להשלים פרשיותיו עם הצבור הוי כקורא את שמע ומותר. ואם קראו לאבל לקרוא בתורה צריך לעלות דאם היה נמנע היה דבר של פרהסיא ואמרו על ר"ת שהיו קורין אותו בכל שבת שלישי ואירע בו אבלות ולא קראו החזן ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרוא שלישי בכל שבת הרוא' שאינו עולה יאמר שבשביל אבלות הוא נמנע מלעלות והוי דברים של פרהסיא. לשאול בשלום האבל בשבת אמרינן בירושלמי [פ"ג ה"ה] שהכל לפי המנהג כי יש מקומות שנהגו לשאול בשלומם ורבי אושעי' רבה הלך לעי' א' וראה אבל ואמר איני יודע מנהג שלכם אלא אמר שלום עליכ' כמנהג מקומי. מברכין ברכת אבלים דהוי דברים שבצנעא כך כתבו קצת מפרשים, ורבי יהודאי גאון ז"ל כתב דאין מברכי' דברכת אבלים הוי פרהסיא. מת עי"ט ומסופקים שמא לא יוכלו לקברו קודם חשכ' ונתנוהו לגוים והוליכוהו לקבר כיון שיצא מן העיר וחזרו הקרובי' פניהם ממנו אפילו שעה א' קודם הרגל חל עליהם אבלות ובטלה גזירת ז' כך כתב בה"ג.
<h2>דף כד:</h2>
אין קורעין ולא חולצין ר"ל חליצת כתף ולא מברין האבל שמברין לו סעודה ראשונה משל אחרים אלא קרוביו של מת המתאבלים עליו ואין מוליכין לו הסעודה אפילו בחולו של מועד בטבלא ר"ל דרך כבוד אבל מברין על מטות זקופות ולא כפויות ואפילו קרוביו הבאים להברותו פשוט במשנה וכתב הראב"ד כי כל זה זה מיירי בחולו של מועד דאף על גב דאמרינן דאין קורעין דוק' ביום טוב אבל בחולו של מוע' קורעין ודוקא קרובים. ועוד פשוט [לקמן כ"ז ע"א] ואין אומרים ברכת אבלים במועד אבל עומדים בשורה ומנחמים האבל ופוטרים הרבים ופי' הראב"ד ברכת אבלים לא ברחבה ולא בבית ואפילו הכי עומדים בשורה ומנחמים האבל ופוטרים הרבים פירוש שפוטרים אותם מן השורה ומן התנחומים לאחר המועד שכבר נתעסקו עמו ברגל. ורש"י פירש שאין צריך להסב ולברך ברכת רחבה אלא הולכים להחמיר. מאימתי זוקפין המטות הכפויות בערב שבת משום שאין נוהג אבלות בשבת וצריך לזוקפן מן המנחה ולמעלה ואעפ"כ לא ישב עליה עד שתחשך ולמוצאי שבת אף על פי שלא נשתייר לו אלא יום אחד חוזר וכופה פשוט. נשים בחולו של מועד מענות אבל לא מטפחות ואין מקוננות. מענות ר"ל שכולן עונות כאחד, קינה (ואין) אחת מדברת וכלן עונות אחריה פשוט. לומר צדוק הדין וקדיש בחולו של מועד יש אומרים שאין אומרין אותו וכן כתב הרב רבי יצחק בן גיאת ותלמידי רש"י כתבו בשמו שאין אומרים אותו ולפי זה הכל לפי מנהג המקום וכן הדין בראש חדש או ביום טוב שני של גליות דיתעסקו בקבור' ישראלים אבל ביום טוב ראשון אין אומרין קדיש ולא צדו' הדין ולא שום דבר וכן כתב הר"י אבן גיאת.
